מאמר

UXIT
נמרוד נוטע

|

מבשלים UX – סיקור כנס UXIT – חוויית משתמש במערכות מידע

7:55 בבוקר ה-20/03/2014, מלון שרתון תל אביב

אני מחנה את הרכב בחניה סמוכה ויוצא אל עבר כניסת המלון.
אין מה לומר, למרות שזה לא הכנס הראשון (שלא לומר תערוכה) שביקרתי בו אי פעם, הכל נראה לי מאד מרשים.

נעים מאד!

 

הלובי רוחש כבר בשעה זו באנשי עסקים, במבקרים ישראלים וזרים. אני אפילו מתרשם מהיעילות בה נהג מונית ספיישל קורע תייר יפני במחיר. 30 מטרים מהכניסה, במורד המדרגות, אני פוגש את הלובי מול אולם יהלום – התחנה הראשונה לבאי כנס UXIT הראשון. שולחן ההרשמה לכנס מונח לירכתי גרם המדרגות, ובהיותי מראשוני הבאים, אישרתי את הגעתי וקיבלתי ערכת מידע ותג שמי – “נמרוד נוטע, יו אקס וי טודיי” – נעים מאד!

 

החלק המעניין ביותר בערכה שקיבלתי הוא חוברת תוכנית הכנס – “מבשלים UX” –  “ספר המתכונים לשילוב חוויית המשתמש במערכות המחשוב הארגוניות”. אני מסתובב בנון-שלאנטיות מן השולחן ולפני נמתחים שולחנות עם ארוחת בוקר קלה למשתתפים. קפה, תה, ומיני תקרובות שלא מביישות אירועים נוצצים. כחלוף השעה האיזור הומה אדם. לחיצות ידיים, כמה חיבוקים וצ’פחות על הכתף, הרבה חיוכים, ואט אט מתמלא הלובי עד כי לא יכל יותר, ונפתחו דלתות אולם יהלום.

 

פרי הנמר

 

09:00 – פלי הנמר מארגן

 פלי, מנכ”ל “אנשים ומחשבים” מארגן את האחרונים למקומותיהם סביב שולחנות מכוסי מפות, קולו מלא אנרגיות משלהבות ומכנסות כאחת. מנופף הרבה זהב על קצות האצבעות, פלי מרים לכל המרצים להנחתה. הוא מספר כיצד הגיע אל התחום, מספר במשפט על ההיכרויות שלו עם הפועלים בתחום, משלהב על הנכון לנו לבוא ומכנס את תשומת ליבנו לעלון הכנס. הוא מדבר בקושי חמש דקות, אך האנרגיה וההתלהבות שלו החזיקו אותי לפחות עד ארוחת הצהריים. פלי מציג את טל פלורנטין, שינחה את הכנס וגם ייתן את הרצאת הפתיחה. 

 

טל פלורנטין שואל “מתי בפעם האחרונה ראית משתמש מחייך?”

מי שמכיר את טל יודע שרוב השאלות שטל שואל הן שאלות רטוריות, לפחות עבורו… אני מודה, מעולם לא ראיתי משתמש במערכות מידע מחייך, אבל טל אומר שאפשר, כדאי, ולשם צריך לשאוף.

 

 1S1A4230

 

במסגרת ההרצאה טל מספר את קורות חייו המקצועיים בתחום איפיון חוויית המשתמש. מסע שנמתח על פני כעשור וחצי, ומתחיל בחוויותיו כאיש תוכנה במסגרת יחידת ממר”ם של צה”ל. טל מספר שלאורך המסלול המקצועי שלו, למד את המשמעות של מצויינות הנדסית והפנים אותה. טל מספר כי כשהיה פוגש את לקוחות היחידה כדי להציג את המוצר שפותח עבורם, פעמים רבות הם הביעו תרעומת על כך שהמוצר לא משקף את הצרכים שלהם. טל שיחזר כי חונך להגיב לכך על ידי כך שהסביר אודות אותה מצוינות הנדסית.

 

עם כל הכבוד למצויינות ההנדסית, מספר טל, ועם כל הכבוד לניסיונות ההדרכה וההטמעה שבאו באופן קבוע אחרי הצגת המוצר החדש, מדובר בטעות נגררת מן היסוד. תכנון מוצרים שמקדם מצוינות הנדסית אך מתעלם לחלוטין מחוויית המשתמש, מצרכי המשתמשים ואופיים. בכל ארגון העוסק במערכות מידע, לא רק בצבא, חוזרים אותם עקרונות יסוד ותיקים לפיהם הנדסת התוכנה היא שתקבע את הצלחתו של המוצר. מעגל של עוגמת נפש ותקשורת לקוייה בין ספק, שאמור להיות רק חוליה בשרשרת היצור, לצרכן – משתמש הקצה. טל מסביר כי בעולם מוצרי הצריכה אי אפשר להתפשר בתחום חוויית המשתמש. המפגש עם קהל היעד חייב להיות מוצלח מן הרגע הראשון וההזדמנות לצלוח את המפגש היא מהירה וחד פעמית. 

 

טל מספר כיצד לכשעזב את עולם מערכות המידע ופנה לתחום חוויית המשתמש, נחשף בפניו עולם חדש, אחר. מסע חדש שהוביל אותו לכלים חדשים והבנות חדשות בנוגע לממשקים. על מנת לייצר ממשק יש צורך בעוד תורות ומקורות ידע: פסיכולוגיה קוגניטיבית וחברתית, אנתרופולוגיה, אסתטיקה, ארגונומיה ועוד. כיצד נחשף למשמעות של החומרה שנושאת את התוכנה, על התוכנה עצמה, מעבר לביצועים של קריאת קוד התוכנה.

 

אם המשתמש עומד להחזיק מכשיר סלולרי בגודל של נייד, או טאבלט; אם הוא יושב בפארק או במונית עם מחשב נייד על הברכיים או מול שולחן המשרד עם מחשב נייח – לכל אלו יש השפעה מכרעת על הממשק. יותר מכך, יש לאלו השפעה על המוצר עצמו, מהאספקטים הפיזיים שלו בסופו של דבר, אך קודם כל על מה הם באמת היעדים העסקיים שלו.

 

טל לא חסך את דעתו והצהיר בריש גלי כי מניסיונו, ולאחר ששימש בתפקיד מנתח מערכות, הוא יודע לומר כי מנתחי מערכות אינם יודעים לתכנן מסכים. טל הציג את תוכנית הלימודים הפורמאלית של לשכת מנתחי המערכות בישראל וחשף כי משך הזמן המוקדש ללימוד התחום זניח ואינו יכול ליצור התמחות.

 

כבסיס לפתיחות הראויה להמשך הכנס, מבקש טל להתמודד עם מספר התנגדויות בולטות שמונעות מתחום חוויית המשתמש לתפוס את המקום הראוי לו:

 

1. “אנחנו יודעים בדיוק מה המשתמש צריך” –  טל מציג את ההתנגדות הבסיסית, אך ממהר לשאול חזרה – מתי בפעם האחרונה ישבתם ליד משתמש אמיתי של המערכת שלכם והסתכלתם מה עובר עליו?

 

2. “אחרי העליה לאוויר – צריך להדריך ולהטמיע” – הגיע הזמן לשבור הנחת יסוד זו. האייפד הוא דוגמא מצויינת לכך. הוא שם ואנחנו פשוט יודעים להשתמש בו. בלי הדרכה ובטח שבלי הטמעה. מכיוון שנעשתה מאחוריו עבודת אפיון חוויית משתמש ראויה.

 

3. “רק אחרי העלייה לאוויר נוכל לקבל פידבק” היא עוד אמרה שטל מתנגד לה. באמצעות דף נייר או מצגת אפשר לייצר פרוטוטייפים פשוטים ולבחון אותם, בין אם על ידי המאפיין בעצמו ובין אם על קהל היעד ישירות.

 

4. “מובייל זה הדבר הבא?” – חוסר התאימות בין רמת הטכנולוגיה במשרד (נמוכה) לרמת הטכנולוגיה בבית (גבוהה) מפתיעה. בתחום ה-IT ובתחומים רבים אחרים הטכנולוגיה השלטת היא מיושנת. מובייל הוא ה-דבר של היום כבר ממזמן וארגונים יצטרכו להבין וליישר קו.

 

5. “אצלינו עדין אין ממשקי מגע” – ממשקי מגע נמצאים במרחק קטן מהשולחן של כולנו. גם אם לא נאפיין עבורם באופן יעודי, אפיון מודע למגע עושה טוב גם למשתמשים שמשתמשים בו באמצעות העכבר. הוא מאפשר צמצום של פיצ’רים והגדלת האלמנטים לנוחיות המשתמש. זה תירוץ מצוין לקפוץ מדרגה. 

 

6. “המשתמשים לא יסכימו לקבל שינוי” – זה נכון דווקא. הסיבה היא שבדרך כלל השינויים שלכם לא רצויים להם, כי הם הופכים את המוצר למסורבל יותר. המשתמשים יקבלו שינויים בשמחה אם הממשקים הם מצויינים, כשם שהצליחו כבר לקבל את השינוי שכרוך במכשירי הסמארטפון שכבר ברשותם ממזמן.

 

7. “אצלנו זה לא אפשרי מסיבות טכניות” – אם אתם חושבים על מוצר חדש, אימוץ שיטות אפיון חוויית משתמש יסייעו לכם לבחור את הטכנולוגיות הנכונות עבורו. גם במוצר קיים בדרך כלל יש הרבה מאד מקום לנצל תשתיות קיימות. אפיון חוויית משתמש יסייע לאתר את הפוטנציאל הלא ממומש של המוצר.

 

8. “משתמשים במערכות מידע לא מחייכים” – טל טוען שאפשר לשנות זאת. יישומן של עקרונות כגון עיצוב רספונסיבי, גישות אפיון כמו mobile first ו- touch first, וכן השקעה ברמת הגימור הגרפית של הממשקים יובילו למקום בו המשתמשים יחייכו. עקרונות אלו מקובלים ונהוגים בעולם מוצרי ה-Consumer, אך אינם מוכרים ומוטמעים בעולם מערכות המידע הותיק עדין.

 

את ההרצאה טל חותם בשאלה שעל מובילי ה-IT בשוק לענות בשנים הקרובות בעצמם: “כמה מנתחי מערכות יש לכם בארגון, לעומת כמה מאפייני חוויית משתמשים? כמה אתם מפסידים בגלל זה?”

 

09:40, עדי רוזן בנבנישתי מזמינה אותנו להתמודד עם השינויים סביבנו

עדי, מנהלת תחום חוויית משתמש בחברת נס טכנולוגיות מספרת כיצד היא פגשה את תחום חוויית המשתמש. בעיניה התחום משקף את מה שהיא מאד מעריכה בחייה בכלל: אסתטיקה, טכנולוגיה, אנשים והפסיכולוגיה המניעה אותם, ולבסוף מדיה ותקשורת חזותית.

 

 עדי רוזן בנבנישתי

 

קהל יעד – בראש ובראשונה מאפיין חוויית משתמש מבין שהמשימה שלו היא התמודדות של המוצר מול אנשים. לא משתמשים! אנשים הם מגוונים ורבים, מגיל 0 ועד 120, משתמשים בכלים שונים לבצע את אותן משימות, או באותם כלים לבצע משימות שונות.

 

טכנולוגיה – עם יותר ממליארד משתמשים בניידים, רובם מאובזרים גם במצלמות, GPS, וקשר למספר רשתות חברתיות, ונתון פוקח עיניים שכיום 25% מהגולשים ברשת עושים זאת ממכשירים ניידים בלבד(!), המאפיין המצוי, וחברות ה-IT שיעסיקו אותם, אינם יכולים להמשיך ולהסתפק בפתרונות למחשבים נייחים בלבד.

 

מובייל – חדר לכל מקום, בכל זמן, הוא מתממשק עם מוצרים אחרים בזכות סנסורים, שהופכים זולים מיום ליום. המאפיין לא צריך לחשוב רק על כיצד הממשק יראה, אלא גם להבין אילו יכולות מספק המכשיר לו מיוצר הממשק, באיזו סביבה הוא ישמש ומתי, ועם אילו עוד טכנולוגיות הוא ייתקשר.

 

רשתות חברתיות – המשמעות של המושג חברתי (“Social”) צריך להיות מופנם על ידי מאפיין חוויית המשתמש.
ארבע נקודות חשובות כפועל יוצא מכך:

1. נוצר טשטוש בין העולם המקצועי והאישי. חברים לעבודה חושפים הרבה מחייהם הפרטיים ברשתות החברתיות, ופתאום כלי חברות פרטי הופך לערוץ תקשורת מקצועי. גם ההפך מתרחש, כשבמהלך ישיבה או פגישה מקצועית, אנקדוטות מהרשת החברתית צפות.

2. כוח – לרשתות החברתיות יש כוח רב, שכן הן כלי נוח להתאגדות חברתית. באמצעותן מתארגנות הפגנות ומחאות, עד כדי דוגמת האביב הערבי במצריים, ובהמשך תיעוד השתלשלות העניינים במהלכו.

3. כלי לשיתופיות – מעבר לנקודה על ההתארגנות, הרשת החברתית היא כלי לשתף מידע. בין אם זו תמונת סלפי עם החברה, ובין אם זה רעיון – אם זה מספיק איכותי או מעניין, הרשת החברתית תפיץ את זה בצורה ויראלית.

4. עומס במידע – למעשה, התוצאה של כל שלוש הנקודות הקודמות היא כמות מעיקה של מידע על החבר ברשת החברתית. המשתמש מוצף במידע, שחלקו הנכבד כלל אינו רלוונטי למה שמתרחש בחייו באותה עת.

 

עדי בפעולה

 

IT – גם כאן עדי מפרטת את הנושאים עמם התעשייה צריכה להתמודד, כשהיא – התעשייה – צריכה להכיל בתוכה מעתה את התובנות והתועלות של אפיון חוויית משתמש. הנושאים שעומדים על הפרק הם:

 

1. טכנולוגיות חדשות ומכשירים חדשים – לא רק סמארטפונים או טאבלטים, אלא העיניים צריכות להיות נשואות גם לטכנולוגיה לבישה למשל.

 

2. מתודולוגיות העבודה צריכות להיות יותר אג’יליות (Agile).

 

3. דרישות חדשות מהתחום העסקי קורות כל הזמן. אי אפשר לתכנן אותם, אלא דווקא לאתר אותם בקהל ולהביא אותם לשולחן.

 

4. BIG DATA – להעמיק את המעורבות שלו כגורם מסייע לכל אספקט בפיתוח המוצר, במיוחד לאפיונו.

 

5. תחרות ומיתוג – מיתוג זה לא משהו שנחמד שיהיה. בקצב שבו הקהל נחשף למוצרים וטכנולוגיות, יש חובה למוצר להתבדל מאחרים. הסתפקות בשם גנרי שמתאר ביובש את המוצר מובילה לחוסר עניין של הקהל במקרה הטוב, ובמקרה הרע לביטולו אל מול מתחרה ממותג.

 

6. גבולות הגזרה משתנות – זה לא נכון יותר לנסות ולקבע גבולות בהם ל-IT אין, לכאורה, יותר מקום לפעול. 

 

7. התאמה של שיטות עבודה לשינוי.

 

עדי רוזן בנבנשיתי קינחה את כל אלו במספר דוגמאות איפיון – Facility Navigator – תוכנה לניהול מרחבים בנדל”ן. עדי בעיקר הבליטה את הצורך שהיה להיות ניידים בזמן השימוש בתוכנה, כך שתכנון למובייל היה אחד הדברים המרכזיים בתכנון המוצר. דוגמה נוספת הייתה מערכת תצוגה להמראות ונחיתות של מטוסים. גם כאן הייתה חשיבות מרובה בפיצול האפיון בין מסכים נייחים וגדולים לבין הצורך של משתמשים משמעותיים בניידות, ואפיון עבורם.

 

הדוגמה השלישית והאחרונה הייתה של Ness Space, מן שעטנז בין רשת חברתית לרשת מקצועית בתוך חברת נס. האפיון כלל מחשבים, טאבלטים ומובייל, והציג בין היתר כיצד המשתמשים יכולים באמצעות המערכת ליצור קשר אחד אם השני באמצעות קבוצות חברתיות, או ישירות דרך צ’אט, אימייל או טלפון.

 

10:05 ד”ר שמואל ארואס לוקח אותנו אל מחוצות הקוגניציה

ד”ר ארואס, מהנדס אנוש העוסק בהיבטים הקוגניטיביים של מערכות מורכבות, קיבל את הבמה לספר לנו מדוע הפער בין מה שאנשי התוכנה מסוגלים לפתח לעומת קצב התפתחות התצוגות המהיר בהרבה, כל כך משמעותי עבור מהנדס אנוש או מאפיין חוויית משתמש. 

 

ד”ר ארואס מסביר כי מדובר כאן בנוסחת כפל פשוטה: [אפשרויות חומרה] x [מגבלות המשתמש] x [הבנת הצרכים] = הצלחה.

 

ד"ר שמואל ארואס 

 

 “בהצלחה”, מסביר ד”ר ארואס, “אני מתכוון לחוויית משתמש טובה”. כל אחת מן האפשרויות לעיל ניתן לכמת במידה מסויימת ולהבין את גודל ההצלחה, בין אם מדובר במוצר קיים ובין אם מדובר בתכנון. אם אחד מן המשתנים שווה לאפס, אין שום משמעות למידת שאר המשתנים. במקרה הזה, הצלחה זקוקה לכמות מינימלית מכל שלושת המשתנים לעיל. ד”ר ארואס מתרכז בהרצאתו בעיקר על המשתנה של “מגבלות המשתמש”.

 

Monocular-view

 

לגבי המשתנה “אפשרויות החומרה”, ד”ר ארואס מסביר כי כיום מבחר התצוגות העומד לרשות המשתמש הוא רב, אך במידה רבה נכנס לתמונה לא רק גודל התצוגה אלא גם תזמון השימוש בה ואופן השימוש בה. מעבר להבנה לגבי סמארטפונים וטאבלטים, ועד כמה חשוב להתייחס אליהם מעבר לאפיון עבור מסכים נייחים, ד”ר ארואס גם מדגיש את התצוגות בעתיד הקרוב, שיהיו לבישות, סמוכות לעין, ומאד ניידות, למשל כמו במשקפי תצוגה או שעונים חכמים.

 

לגבי המשתנה “מגבלות המשתמש”, ד”ר ארואס מספר על מגבלות חוש הראייה, החוש החזק ביותר אצל בני האדם. הוא מציג את המגבלות הפיסיות שלו, בקליטה של המרחב – למשל כפי שארנסט מאך ניסה לצייר את מה שהוא באמת רואה. כמו כן, בעקבות הרצפטורים הקיימים על הרשתית בצורה מסויימת, מומלץ להמנע מגוונים כחולים במרכז שדה הראייה, ומגוונים אדומים בגבולות שדה הראייה.

 

גם בניתוח של הקלט הנראה – על אלו ממליץ ד”ר ארואס לדבוק בייצוגים מוכרים (למשל, לא להציג את מפת העולם הפוך, אלא כפי שהיא נהוגה להיות מוצגת). הוא ממליץ גם על הפחתת רעש הרקע מסביב לאובייקט. בהמשך להערה זו, עיצוב ריאליסטי, מדגים ד”ר ארואס, הוא לא בהכרח עיצוב רועש – כל עוד העיצוב מחקה באדיקות (mimic) ולא מדמה בערך (simulate) סביר שהריאליזם לא ייחשב כרעש עיצובי או משמעותי.

 

10:35, יוסי מלמד מסדר לנו דשבורד

מלמד מסביר את הסיבות שלו להתעניין בעיקר בדשבורדים. דשבורד, אליבא דמלמד, הוא הכלי היום-יומי של המשתמש בו להצלחה. אפיון מוצלח של הדשבורד יוביל את המשתמש בו להצלחה, אם הדשבורד יאופיין כששלושת הנקודות הבאות מובילות את המאפיין:

 

יוסי מלמד

 

1. הדשבורד יאפשר למשתמש לדעת מה מצב העניינים עבור המוצר עבורו נבנה הדשבורד. הדשבורד ישפוך אור נהיר וקליט על המידע החשוב ביותר, ויאפשר למשתמש נגישות למידע רלוונטי נוסף בו יבחר המשתמש להתמקד. הכוונה היא שמידע שמאד חשוב למשתמש לדעת, לדןגמא, מדדים חשובים יוצגו במיקומים קריאים, בפונט גדול ובולט. מדדים חשובים פחות יופיעו באופן פחות בולט, או יהיו נגישים במקום מחוץ למסגרת הדשבורד (למשל, דף אחר).

 

2. הדשבורד יאפשר למשתמש להתייעל ולהשתפר. המידע יוצג עבור המשתמש בקונטקסט של סקאלה רלוונטית. למשל, מספר המשתמשים הנכנסים לאתר יכול להיות מדד רלוונטי עבור המשתמש, אך כמספר בפני עצמו, עבור משתמש שלא בהכרח זוכר הסטוריה בעצמו, הערך של המדד עלול שלא לומר דבר. אם המספר יופיע מעל גרף מיניאטורי שבו ניתן לראות את המדד לאורך סקאלת זמן של מספר ימים לאחור, או שהערך של המדד יהיה צבוע בירוק/אדום על מנת לסמל שיפור/הדרדרות במדד, או שניהם, יכול מאד לתרום למשתמש לא רק לקבל כרגע את המידע, אלא גם לקשר אותו לפעולות שביצע בעבר ולנסות להחליט כיצד עליו לפעול ולהשתפר.

 

3. הדשבורד צריך לסייע למשתמש לתקן בזמן אמת בעיות. אם נשתמש בדוגמה הקודמת, אם נוסיף לצד הקריאה במדד ערך יעד, המשתמש בקלות יכול להשוות בין השניים ולהבין האם עליו לבצע פעילות שתעזור לערך המדד להגיע לערך היעד.

 

כל הנאמר לעיל לא חייב להתבטא דווקא בספרות ואותיות. ייצוגים גרפיים כמו סקאלות או אפילו ייצוגים ריאליסטיים יכולים לתת את המענה הנכון. למשל, קיימת דוגמת תוכנה לעיבוד והקלטה של קול, המעוצבת כייצוג ריאליסטי של סינטיסייזר ופנלים ריאליסטיים לעיבוד קול, שנחלה הצלחה רבה כי קהל היעד שלה רגיל לציוד שנראה בדיוק כך.

 

מלמד מסביר שעל מנת לתכנן את חלקי הדשבורד באופן מוצלח, צריך המאפיין לשאול את עצמו ארבע שאלות:

 

1. מאיפה אני מגיע? כלומר, מאיפה המידע מגיע? מה הוא מתאר?

 

2. לאן אני מגיע? כלומר, מה עושים עם המידע הזה?

 

3. מהם הדרכים? השאלה הזו בעצם מעודדת את המאפיין להבין באילו דרכים המידע מוצג כיום, ובאיזה אופן הוא יוכל להיות מובא באופן האינטואיטיבי ביותר למשתמש.

 

4. מהם הזמנים? הכוונה היא לקונטקסט סביב למידע שמגיע. אם נחזור לדוגמה של המדד, הרי שאם הערך שלו כרגע גבוה מהערך שלו לפני שעה, אך נמוך מן הערך בו היה בדיוק לפני יממה, יש לכך שתי משמעויות שונות, המלמדות על מגמות שונות, עבור המשתמש. אם לשתיהן יש חשיבות עבור המשתמש, על המאפיין למצוא דרך להציג את שתיהן. אם רק אחת מהן חשובה או חשובה יותר, היא זו שתבלוט על פני השנייה, שתוסט לשוליים או אף לא תוצג כלל בדשבורד עצמו.

 


 את התהליך עצמו מסכם מלמד בארבעה צעדים: 

1. צרכי ויעדי העסק – לפני הכל, אלו צריכים להיות ברורים, שכן כל הצעדים הבאים הם נגזרת של ההחלטות משלב זה.

 

2. מדדי הצלחה רצויים – שלב זה נבדל מהשלב הראשון בכך שכאן מדובר כבר בפירוק של סעיף 1, דרך תיעדוף של הצרכים והיעדים בינהם וגם בינם לבין עצמם. כלומר, אם לעסק חשוב כמות המשתמשים לפני מוניטיזציה, ובמסגרת כמות המשתמשים חשובה לו ביותר כמות המשתמשים היחודיים היומית, הרי שהדשבורד צריך להכיל יותר מדדים הקשורים בהבאה, ניטור, ושמירה של משתמשים עם דגש על רזולוציה של ימים ומשתמשים יחודיים, על פני מדדים של הכנסות והמרה וכיוב’.

 

3. איתור מקורות המידע – הדשבורד שואב את המידע ממקורות מגוונים. אלו יכולים להכיל מגבלות משל עצמם, אותם המאפיין צריך להבין לפני שהוא ניגש לתכנן את לוח הדשבורד ממש. למשל, מהן היחידות של אותו מקור מידע? מהו הסף שבו המידע הופך רלוונטי? מהו הסף שבו הוא מפסיק להיות רלוונטי? לדוגמא, אם הדשבורד שלנו אמור להציג לנו לאיזה תדר בספקטרום הנראה שייכת קרן או המוקרנת על גלאי, הרי שהדשבורד יציג את הערך על סקאלה שתחילתה בערך הנראה הנמוך ביותר, ותסתיים בערך הנראה הגבוה ביותר… ואולי קצת יותר מעבר לכל קצה, כדי להוות אינדיקציה לקרניים שהן מחוץ לסקאלה הנראית, ומאיזה צד הן מחוץ לערך.

 

4. תכנון הלוח – אם נשענים על כל הנראה לעיל, העבודה היא בעיקר אסתטית. אבל גם כאן כדאי להכניס הרבה תוכן עם מעט השקעה, לבנות מוק-אפים זולים ולנסות על קהל יעד רלוונטי או מזדמן, כדי להבין עד כמה נהיר ונגיש המידע המוצג.

 

מלמד הביא כמה דוגמאות ובכך חתם את ההרצאה. עשה לי חשק אדיר לשבת לעצב דשבורד.

 

הפסקת קפה זה חשוב

 

11:30, נתי אדר משפר את ממשק ה-CRM
מספק לנו תובנות על אפיון חוויית משתמש במערכות CRM. נתי הוא מבוגרי מסלול ההסמכה הישראלי למאפייני חוויית משתמש. טל מקדים את הגעתו לפודיום בגאווה לא מוסתרת ובטפיחה על השכם, והרבה רוח גבית. לדידי, נתי מהר מאד מדגים לכולם שהוא מקצוען בפני עצמו. 

 

נתי אדר

 

אחרי הסבר קצר מהם מערכות CRM – מערכות המשמשות לשירות לקוחות, הבנה וניתוח של צורכיהם באמצעות כלים של ניתוח וניטור – נתי צולל במהירות אל מלאכת האפיון.

 

 

בראש ובראשונה הוא מציג לנו פרסונה של משתמש במערכת. נתי מדגיש כי פרסונה טובה כוללת לא רק מידע אישי, אלא גם את הפעילויות של המשתמש במשמרת, היעדים העסקיים שעליו להשיג, וסביבת העבודה שלו – האחרונה לא בהכרח כוללת רק אלמנטים שמספק מקום העבודה. הדוגמה הכי בולטת לכך היא הסמארטפון האישי של הפרסונה, החיבור שהוא מאפשר לו עם רשתות חברתיות ותוכן שמוזרק אליו ואל עולמו. FOMO – Fear Of Missing Out הוא תופעה שכיחה כיום אצל בוגרים צעירים, כדוגמת הפרסונה של נציג השירות שנתי מתאר, והיסח הדעת הזה צריך להילקח בחשבון בהתמודדות עם משתמש מסוג זה.

 

התי בפעולה

 

אני מוכרח להודות ברגע זה שצריך היה להיות בהרצאה הזו על מנת להבין את הדברים עד הסוף. בדוגמה שנתי נתן עלתה החשיבות של מספר דברים שמאפיין חוויית משתמש צריך לתת עליהם את הדעת בכלל, ובמערכות CRM בפרט. בניתוח הדוגמא נתי נגע באספקטים רבים:

 

1. אפיון שטח העבודה – ה-Grid – וכיצד חלוקה טובה מקלה על המשתמש להתמצא בקלות במסך, ולהשיג בקלות את המידע לו הוא זקוק בכל אינטראקציה עם לקוח: לפני, במהלך, ואחרי השיחה.

 

2. תיוג תוויות בסמיכות לחלוקת ה-Grid מחזקת את ההתמצאות ומבטיחה עקומת למידה קלה עבור משתמש חדש.

 

3. צמצום כמות התכונות במסך – מסך שמציע בכל רגע נתון מספר רב של תכונות אינו מסך מוצלח. הסיבה לכך היא חוק ה- 20/80: 80% מן התכונות יהיו בשימוש רק 20% מהזמן, בעוד ש-20% מן התכונות יהיו בשימוש 80% מהזמן. אם נתעלם רגע מהכמות המדוייקת של התכונות ומידת השימוש בהן, נגיע מהר מאד למסקנה שאין צורך להציג את כל התכונות כל הזמן, ומכאן הדרך לצמצם תכונות על המסך ברורה. התועלת היא לא רק בהבלטת התכונות השימושיות ביותר עבור המשתמש אלא גם הקלה עליו לבצע אותן.

 

4. הפרדה בין מידע מוצג למידע נערך – חשוב שכל מידע שלא ניתן לערוך יוצג במקום נפרד ממידע שכן ניתן לערוך. שימוש בפקדים כמו תיבת טקסט צריך להישמר, למשל, למידע שניתן לערוך, ולא למידע להצגה בלבד.

 

5. התוצאה צריכה להיות תפורה למשתמש, ולא אמורה להנגיש את כל התכונות בבת אחת ובפשטות. אם המשתמש הוא נציג, עדיף שיעבור בין מספר מסכים, שכל אחד מהם מאפשר מספר תכונות רלוונטיות עבור השלב בשיחה בו הוא נמצא, מאשר מסך אחד בו כל התכונות פזורות על פניו. מסכים אחרים יופיעו עבור מנהל המשמרת, ואף אחרים עבור מנהל המוקד ובכירים יותר. את האחרונים למשל, מסכים של שיחות ספציפיות יהיו לא רלוונטיים ברוב שעות הפעילות. לעומת זאת, סקירה של מדדים על פעילות המוקד תהיה רלוונטית יותר. (מישהו אמר דשבורד?)

 

נתי לווה בתרועות ומחיאות כפיים חזרה לקהל. ובצדק.

  

12:10, יורם רוזנר, המנכ”ל 5ive – Innovation & UX, נוטל את השרביט מאחורי הפודיום ומותיר את הכנס – לעניות דעתי – פעור פה. ההרצאה שלו, תחת הכותרת “כמה שווה חוויית המשתמש לארגון שלך”, מספרת לצופים בעיקר עד כמה ארגון יפסיד אם לא יאפיין את המוצרים בהם משתמשים העובדים שלו כראוי.

 

יורם רוזנר 5ive

 

על המצגת מופיע פנטגרם (משובע), מחולק לשבעה משולשים. בכל משולש מופיעה סיבה טובה מאד לעשות זאת. המטרה כאן היא כפולה – השאלה מדוע חוויית משתמש עוזרת במוצרים או מערכות שהקהל של החברה משתמש בהן היא מובנת לכל די אינטואיטיבית, ובדרך כלל מתורגמת ליצירת מחוייבות (engagement), החזקה (Retention) והמרה (Monetization) במחשבה קלה. בארגונים גדולים בעלי מוצרים עם משתמשים חיצוניים, אפיון של מערכות פנימיות ייתכן ויקרה ספונטנית, כי כח האדם לאפיון יחסית נגיש ומתוך מטרה להגביר יעילות בארגון (מיד ניגע בזה עוד). אבל המטרות הללו הן יחסית שטחיות. המטרה היותר עלומה היא פיצוח ארגונים המתנגדים לאפיין מערכות פנימיות באופן שיטתי או אלו הטוענים שכלל אין צורך בכך, מסיבות שונות ומשונות – וכפי שיורם מציג את הדברים – ללא ספק מאד משונות.

 

 

1. יעילות שוטפת – יורם מביא כדוגמא בנק. בבנק עובדים 1000 משתמשים. נניח שכל עובד מבצע פעולה מסויימת בבנק בכל יום, שבאמצעות המערכת הקיימת דורשת ממנו 5 דקות לביצוע. בואו נניח שעובדי הבנק עובדים רק 6 שעות ביום נטו, אחרי הפסקות אוכל, שרותים, תה/קפה וברבורים. 6 שעות חלקי 5 דקות הן 72 פעולות ביום. אם אפיון חוויית משתמש טוב יותר עבור המערכת היה חוסך דקה אחת בביצוע הפעולה, הרי שמספר הפעולות ביום היה משתפר ל-90 פעולות ביום.

 

אחרי מספר חישובים פשוטים אנו מגיעים למסקנה כי על מנת להחזיק על עובד הבנק מוציא סכום כסף בין חמש ספרות – נגיד 20,000 ש”ח לעובד, לחודש. עוד כמה חישובים פשוטים ואנו מבינים כי דקת עבודה שווה 1.5 ש”ח (20,000 חלקי 22 ימי עבודה, חלקי 10 שעות עבודה, חלקי 60 דקות). זה אומר שאם חסכנו דקת עבודה, הרי שהחיסכון מאפיון טוב יותר פר עובד בודד הוא 1.5 ש”ח כפול 600 דקות ביום, או 900 ש”ח חיסכון ליום עבור כל עובד. והרי ש-1000 עובדים כפול שקל וחצי הם 1500 ש”ח חיסכון לדקה! או 90000 ש”ח ליום! כפול כ-264 ימי עבודה בשנה, מדובר בסכום הלגמרי לא מבוטל של 23,760,000 ש”ח בשנה… (בשלב הזה פקו ברכיי, וצמרמורת צמרמרה את ערפי).

 

2. יעילות מצמצום שגיאות – אם נחזור לדוגמת העובדים בבנק, נגלה שהם רק בני אדם, ומדי פעם עושים שגיאות. אפיון טוב יותר של המערכת בעקבות למידה כיצד השגיאות התרחשו ייעל את המערכת. יורם טווה סיפור פנטסטי מסביב לשגיאה חוזרת בבנק, שכתוצאה ממנה, זמן רב מבוזבז על תיקון השגיאה, ומחזיר אותנו להבין עד כמה דקות ושעות עבודה נחסכות אם שגיאות יצומצמו בזכות אפיון מוצלח של המערכת.

 

3. יעילות בהטמעת המערכת – בסופו של דבר הכל מתורגם לזמן, ששווה כסף. עובד חדש עדיין מקבל משכורת (וזה יותר מבסדר גמור!), ובמקרים רבים עולה כמו עובד ותיק (מחזיר אותי לימיי במכללה, כשעבדתי במוקד שרות מספר שנים בתור מוקדן, מה שמחזיר אותי להרצאה של נתי…). בשורה התחתונה, אפיון מוצלח ידרוש עקומת למידה קצרה מעובד חדש,

 

4. תמיכה – בהמשך לסעיף ההטמעה, מה שאומר פחות כסף מושקע בהטמעה חוזרת ונשנית של המערכת – שזה בעצם תמיכה, מכיוון שהמערכת קלה להטמעה, אין צורך רב או בכלל בזכרון ארגוני הקשור בהפעלה והנחלה שלה – שזה אומר שלא צריך להחזיק מישהו או יותר, שכל תפקידם הוא להסביר למי שאמור להשתמש במערכת איך להשתמש בה. כשמחשבים את זה, גם זה יוצא הרבה כסף, שבעצם לא יוצא מהכיס.

 

5. זליגה – זליגה כבר לא מתורגמת לכסף שיוצא מהכיס של החברה, אלא דווקא לכסף שבורח מהכיס או מחליט שלא להכנס לכיס מלכתחילה! הדוגמה תסביר הכל – נגיד שנכנסת לבנק, אתה מחכה בתור לקופאית, ואז כשמגיע תורך, היא מבקשת ממך לחכות כמה דקות כי נתקעה באיזה מסך והיא לא יודעת איך לחזור ממנו. היא מתקשרת לתמיכה ומתחילה זליגה של מידע לא רלוונטי עבורך על המערכת, על אי שביעות רצונה של הכספרית ממנה, על מה חושב התומך על דעתה, וכשהוא מרים ידיים ומורה לה פשוט לאתחל את המחשב, נובטת בך ההכרעה שהפעם היעד הוא בעצם הבנקאי, במטרה לסגור את החשבון ולמצוא סניף או בנק אחר שבו דברים כאלו לא קורים.

 

6. פיתוח – מספר ארגונים או חברות משתכנעים מכל הנראה לעיל שהגיע הזמן לעשות מעשה ולשפר את חוויית המשתמש של העובדים שלהם, במטרה לחסוך לעצמם כסף רב. היופי באפיון מוצלח של חוויית משתמש הוא גם הנחה משמעותית בזמן פיתוח מיותר של המערכת. בהרצאות הקודמות (וגם בכמה עתידיות) גילינו סודות כמו דיאטת הרזיית המאפיינים, החיוויים הויזואלים הנכונים, דשבורד וכמה טוב הוא יכול לעשות אם אופיין נכון, וכו’. אפיון נכון מוביל בעצם גם לתכנון טכני נכון יותר, שמוביל לזמן פיתוח קצר יותר – גם של פיתוח ראשוני של המוצר וגם בשלבים מתקדמים של חייו. הרבה כסף…

 

7. המנעות (Avoidance) – תקשיבו סיפור אמיתי. הסיפור מספר על חברה שפיתחה תוכנה, שאפיון חוויית המשתמש שלה לקה כל כך בחסר, עד כי חלק ניכר מעובדיה בחר להתפטר, על פני המשך עבודה עם התוכנה המדוברת. העלות של פיתוח והטמעת התוכנה היה בין 100 ל-125 מליון דולר, על פני 4 שנות עבודה. ההמנעות של העובדים מהתוכנה, במקרה הזה, היא יחסית מאד קיצונית. דמיינו לעצמכם שהתבקשתם לתעד את התוכן של מכולה חדשה שלמה בתוך דקה, כאשר ההתנהלות מול המערכת על מנת לתעד זאת דורשת זמן כפול מכך, והיא מסורבלת ולא ברורה… גם המנעויות פחות קיצוניות יובילו ליעילות נמוכה משמעותית, וכנראה לפיטורי אותו עובד. שימו לב, אין כאן באמת בעיית מוטיבציה או רצון להיות בחברה ולשרתה. העובדים הנמנעים שמדובר בהם יכולים להיות עובדים ותיקים ונאמנים או עובדים חדשים שעברו את כל מבחני הסף העדכניים ביותר, והם חדורי מוטיבציה להוכיח את עצמם… בכל מקרה, הסיבה היא כלי העבודה הגרוע שניתן להם.

 

לסיכום – בלי חוויית משתמש כהלכתה מפסידים הרבה כסף. נקודה.

  

12:40 ברק דנין מלמד איך לעשות UX כבר ממחר בבוקר

המנכ”ל ושותף מייסד של UniqUI עולה על הפודיום. אני עדיין נסער מההרצאה של יורם רוזנר, והבטן קצת מקרקרת לשעת ארוחת הצהריים… אבל אני יודע שברק יכין לנו מטעמים. הוא קיבל את המשבצת הכי קשה בגלל שמי אם לא הוא יצליח להחזיק קהל תחת התנאים האלו.

 

ברק דנין

 

ברק מבין אותנו – ההרצאה היא פשוטה וקלה לעיכול. מתאבן לקראת ארוחת הצהריים, שגם באיזשהו מקום מסכם את הכל לשלושה חוקי אצבע נהדרים, שבא ללקק את האצבעות:

 

 

 

1. אמפתיה – מאפיין חוויית המשתמש באשר הוא חייב שתהיה לו אמפתיה. כלומר: היכולת שלנו לשים את עצמנו במקומו של האחר, לקרוא את רגשותיו ומחשבותיו, בלי לחוות אותם בעצמנו. בתור דוגמה ברק מציק כיצד חוקרי זקנה ב-MIT ייצרו חליפה שמגבילה את התנועה של מי שלובש אותה, כך שהוא יכול להרגיש מה אדם זקן חווה מוטורית. אותם חוקרים משתמשים בתצפיות והתובנות שלהם מפעולות מגוונות, שהם מבצעים בזמן שהם לובשים את החליפה, על מנת לתכנן מוצרים או שירותים שיקלו על בני הגיל השלישי. בהיעדר חליפות אמפתיה, יכול המאפיין המצוי להסתפק בכלים פשוטים יותר, כמו תצפיות, וראיונות עם אוכלוסיות רלוונטיות, ויצירה ובחינה של תסריטי משתמש עליהן.

 

ספציפית לגבי תסריטי משתמש, אלו ניתן ליצור על ידי כך שעוקבים אחרי מספר צעדים פשוטים:

1. צורך – מהו הצורך שעולה מן המשתמש?

2. כלים למימוש הצורך – אילו כלים ישמשו את המשתמש היטב בביצוע הצורך?

3. מימוש – כאשר המשתמש מישתמש בכלי, כיצד נראית ההצלחה של מימוש הצורך?

4. כישלון – אם הכלי למימוש הצורך נכשל, מהי החווייה עבור המשתמש?

5. 3 דקות לפני, 3 דקות אחרי – מה קורה 3 דקות לפני שעלה הצורך? מה קורה 3 דקות אחרי שהמימוש התרחש? או נכשל?

 

אם עונים תשובות טובות על הצעדים לעיל, באפיון, המוצר בדרך לעתיד מוצלח.

 

2. תעדוף – בחירה של אינפורמציה להצגה מיידית. תסריטים חשובים יותר יקבלו אזור בולט יותר במסך, כפתורים גדולים יותר להנעה לפעולה, ורקע שיבליט טוב יותר את התוכן שלהם. הכלל הזה גם עובד הפוך – תסריטים חשובים פחות צריכים לקבל מקום במסך או להיות מודרים ממנו לגמרי. אם הם כן נמצאים, הכפתורים להנעת פעולה עבורם יהיו קטנים יותר ובולטים פחות, לעיתים אף ייטמעו ברקע.

 

3. אינטואיציה – “אינטואיטיבי” משמעותו “מוכר”. ברק שואל אותנו עד כמה מגזין או עיתון יומי הם אינטואיטיביים לשימוש. רוב הידיים מונפות לאוויר. הוא חיכה לזה, וסרטון קצר מוכיח לכולם עד כמה הם טועים. ילדה בת כשנה וחצי, יושבת עם מגזין על הרגליים, וזו הפעם הראשונה בחייה שהיא נחשפת למגזין. היא לוחצת על הדף באצבעה, מחליקה את האצבע על הדף מספר פעמים. אחר כך עושה זאת שוב עם כמה אצבעות. לדף, כמובן, לא קורה כלום… הילדה כל כך מתוסכלת מ”המגזין המקולקל” שהיא בוחנת האם יש לה את היכולת ללחוץ, ולוחצת לעצמה על הירך כדי לודא שהאצבע שלה עדיין “עובדת”. אייפד מוכר לה – מגזין לא… לכן ממשק דמוי אייפד הוא אינטואיטיבי עבורה, ואילו דפים במגזין לחלוטין אינם כאלה, ודורשים ממנה עקומת למידה חדשה.

 

הדרך להתמודד עם אתגר (או מלכודת) האינטואיציה היא בדיקות שמישות. זו הדרך הטובה ביותר להבין האם הממשק אינטואיטיבי או לא. מוק-אפים ואבטיפוסים פשוטים וזולים הם הכיוון הנכון. פיתוח של המוצר בצורה רזה (lean) זה גם בסדר, בתנאי שמדובר בעלות פיתוח מאד נמוכה.

 

אני לא מאמין שכבר נגמרה ההרצאה. אני רעב לעוד מברק, אבל חיוך רחב ולרעש מחיאות כפיים, אני נאלץ ללכת לחדר האוכל ולהסתפק בארוחת צהריים.

 

NESS

 

NESS CAFE

 

 

14:00, ניקו גולד מראה איך עושים קסמים בחוויית משתמש

ניקו תופס את מקומו אחר ארוחת הצהריים. התמזל מזלי וניקו הוא מי שחלקתי עמו את זמן ההפסקה. הייתה לנו שיחה מאד מעניינת על אפיון חוויית משתמש, על החלק שהוא תופס אצל כל אחד מאיתנו, ועל הקריירה המקצועית שמאפיין בתחילת דרכו יכול… לאפיין לעצמו! ניקו גם הוא בוגר מסלול ההסמכה. טל מפנה לו את המקום בגאווה.

 

ניקו גולד

 

ניקו בחר להציג Case Study של אפיון מוצר שביצע במסגרת עבודתו בחברת Teoco (לשעבר TTI). שם המוצר הוא Netkt, מערכת תומכת למערכות תקשורת ותחזוקה שלהן בזמן אמיתי. במקום להציג את הדברים עבורו, אני מזמין אתכם לקרוא ולהתרשם בפוסט המקיף שכתב ניקו בעצמו. שיעור מאלף באפיון משופר למוצר מורכב – מהסוג שכולנו מכירים בעולם מערכות המידע, אבל מעטים מבינים שאפשר אחרת.

 

14:30, עמית דליות מלמד איך לעבוד עם מאפיין חוויית משתמש.

עמית, מרצה ל-UX, מומחה Axure ומאפיין חוויית משתמש בזכות,
מתלונן שהפרוז’קטור של הצלם חורך אותו, ובהמשך ההרצאה המרתקת שהוא מנחית עלינו, הוא משחק “תופסת” עם המיקרופון וקצת “מחבואים” עם הקהל בסוף האולם. 

 

ההרצאה סובבת סביב השאלה “מה בכלל עושה מאפיין חוויית משתמש בארגון?”; פעמים רבות ארגון ישאל את עצמו “מה מאפיין UX מספק?”; “מה הוא תהליך האפיון?”; “האם יש בכלל תהליך?”;”מתי אפשר לראות מסכים?”; “צריך UX או UI?”.

 

עמית דליות

 

עמית מתחיל מהסוף: התשובה לשאלה האחרונה היא:

UI – סידור על פי שיקולים לוגיים גרידא. עמית נותן כדוגמא את תוואי החדרים בבית הלבן. מסביר את ההקשים הלוגיים לסידור החדרים. ברובו נראה שתכנון החדרים נעשה בתשומת לב רבה להגיון הבריא.

UX – מעבר לפונקציונליות, החלה של כל מה שרלוונטי. כדוגמה ניקח את החדר האובלי בבית הלבן. מעבר למיקומו בבית הלבן, יש לו מאפיינים רבים אחרים. אילו חפצים מצויים בו, כל פרט ופרט בו, עד רמת צליל החריקה של מגירת שולחן העבודה של הנשיא. ההיסטוריה של החדר. הסמליות שיש לו אצל האומה האמריקנית, וכיוב’.

 

“מתי אפשר לראות מסכים?” כדי להגיע לשלב הזה, אומר עמית, צריך לעבור כמה שלבים מקדימים. כאן בעצם אנו גם עונים על השאלות “מה הוא תהליך האפיון?”; “האם יש בכלל תהליך?”

 

 

 1. ניתוח (Analysis) – יש שמכנים זאת אפיון היעדים העסקיים, אבל בסופו של דבר מדובר בתהליך של הבנה בסיסית של המעסיק, על ידי המאפיין. ברגע שהמאפיין מבין מה המעסיק רוצה, המאפיין יוכל להתקדם לשלב הבא. אחרת מדובר במירוץ.

 

2. פרסונות – הגדרה של פרסונות מסייעת לבנות פנים וסיפורי שמישות לקהל היעד (ראו, תכף, Flow). עם זאת, לא די באפיון של מספר פרסונות, אלא חשוב להבין מי מהפרסונות חשוב יותר, ומה מעניין את החשובות יותר לעשות במערכת.

 

3. תסריט שימוש (Flow) – כל פרסונה מסמלצת עבור המערכת העתידית קבוצה של משתמשים דומים לה, אבל לא די בלאתר את הקבוצה הזו. הצעד הבא הוא להפגיש את הקבוצה עם תסריט של שימוש במוצר. הפרסונות נותנות את הטון בנוגע לחשיבות תסריטי השימוש לאפיון המערכת, אבל מתוך תסריטי השימוש ניתן לעיתים גם להתקל במצבים בהם הפרסונה תקבל תוקף משנה לחשיבותה, או שזו תפחת.

 

4. איור (Sketching) – איור הוא הכלי הראשון במעלה לאפיון בתהליך וגם הראשון שכדאי להשתמש בו בתהליך, כיוון שהוא כה זול. מאד קל לשרבט על דף סכמה, להעתיק או לתקן אותה על דף אחר, ולפתע יש לך בידיים מוק אפ, שאפשר לבחון באמצעותו תסריט שימוש.

 

5. הכנת אבטיפוס (Prototyping) – בעצם צעד אחד (או כמה) קדימה מאיור, הכנת אבטיפוס היא כבר יקרה יותר, ומתרחשת כאשר הופקו מספיק איורים כדי לקבל אישור להמשיך הלאה בפורמט מתקדם יותר. עדיין, אין פיתוח של המוצר.

 

6. בדיקה (Testing) – ניתן לבצע זאת גם מול איורים מסעיף 4, אבל ללא ספק, בין אם בחרתם לאייר או הכנתם אבטיפוס ב-Axure, בדיקה של מה שעשיתם, בעדיפות כמה שיותר גרסאות, כמה שיותר פעמים, עוד לפני שממש החל הפיתוח.

 

עמית מביא אותנו לסוף עם עוד כמה טיפים. הכותרת היא ללא ספק: “חשוב שהמוצר יהיה פשוט, נקי!”. הוא מתאר סולם של עומס על המשתמש, וכיצד מאפיין חוויית משתמש צריך להנגיש את הממשק אל המשתמש, על מנת להקל בעומס החווייה עד כמה שניתן.

 

המדרגה הראשונה בסולם היא עומס מחשבתי. ככל שיש יותר טקסט לקריאה, ככל שנדרשת יותר פעילות מנטלית של ניתוח והבנה של הנצפה, כך העומס המחשבתי גדול יותר. עומס מחשבתי נחשב לקשה שבעומסים. עמית ממשיך ומספר על המדרגה השנייה, הלא היא, עומס ויזואלי. הכוונה היא כאשר אנו נפגשים באיור סימבולי או בפיסת אנימציה. אין לנו צורך ליצור מילים או לקראן, אלא הסמליות בסיסית יותר. העומס הויזואלי נחשב לבינוני בעוצמתו. ואחרון אחרון חביב, והקל שבעומסים, המדרגה השלישית בסולם היא עומס מוטורי. עומס מוטורי הכוונה בו היא ממשק שבו המשתמש מצופה לבצע פעולה מוטורית פשוטה על מנת להצליח במשימה. דוגמה שדי מסבירה את עצמה היא שימוש בעכבר, או אייפד.

 

15:00, ארז טאצ’ר משליך מ-Agile על UX

מנכ”ל AgileSparks עומד לסגור את היום המיוחד הזה. אחרי הקדמה משכנעת על החברה שהוא עומד בראשה, ארז ממשיך ומפרט על המשמעות של ניהול בשיטה אג’ילית על פני חברות רבות ברחבי העולם, ובמיוחד אלו שחברתו סייעה בהתפתחותן כחברות אג’יליות.

 

ארז טאצ'ר - Agile Sparks

 

מכאן ארז נוגע בנקודה עצמה: מה למאפיין חוויית המשתמש ולשיטת agile בימינו? כנושא דגל המבקש להתברג כתקן רצוי בשרשרת העשייה בהיי טק, על מאפיין חוויית המשתמש להפנים כי עליו להתאים קצת גם את עצמו. שעליו להתחיל להיות גם כן אג’ילי. וזה אומר UX עבור כל מחזור פיתוח של המוצר.

זה אומר שאיפיון חוויית משתמש צריך להנחות ולהשלים שיטות אג’יליות לאפיון, כמו ה-A/B Testing וה-Multi Testing שבשיטות פיתוח רזות (lean).זה אומר התמקדות בתוצאות, ולא בסיבות. זה לא חשוב מדוע מה שעשית לא הצליח. זה חשוב שהתוצאה היא “אי הצלחה”. זה בסדר להכשל, בתנאי שאתה לא חוזר על הכשלון, אלא מנסה משהו אחר, ואותו לבדוק.

 

ארז פורש בפנינו את מה שהוא מאמין שצריכה להיות התפיסה של מאפיין חוויית משתמש אג’ילי:

אנו מאמינים כי [על ידי עשיית משהו] 

עבור [המשתמשים המסויימים]

נשיג [את התוצאה הזאת]

ונדע כי זה נכון כאשר [נבדוק אותה]

 

ארז טאצ'ר - Agile Sparks

 

את מה שנמצא בתוך סוגריים מרובעות המאפיין האג’ילי צריך להחליף במציאות. למעשה, בסביבה אג’ילית, זו הדרך של המאפיין לספק תוצרת מועילה בטווחי זמן קצרים, שהם מחזורי הפיתוח בשיטה אג’ילית (בחברות רבות זה משך של בין שבוע לשבועיים, כאשר יש חברות שאף עושות זאת ביום. אופן הפעולה צריך להיות באופי של חקירה וגילוי, שמוביל מהר לביצוע, וחוזר חלילה.

 

ארז מדגים כיצד ארגונים מטמיעים את שתי שיטות האג’ייל הבולטות. הוא מסביר על עקומת J, שמתארת כיצד הארגון מתדרדר בהתנהלות שלו כשהוא מנסה להטמיע שיטה אג’ילית. שתי השיטות נקראות Kanaban ו-Scram. סקראם, האחרונה, היא שיטה הדורשת שינוי רוחבי ההופך דברים רבים על פיהם בארגון. הקאנאבאן היא שיטת שיפור מתמדת, יותר מתונה ואורגנית, המבוססת על מחזורים רבים של שיפור. לרוב גרף השינוי הניהולי בחברה יראה כשרשרת של עקומות J קטנות. ארז שואל אותנו איזו שיטה תהיה עדיפה לארגון גדול? ואיזו לארגון קטן? הוא עונה שזה בכל מקרה תלוי רבות בארגון, עם זאת, חברות קטנות נראה שמעדיפות לעבור לסקראם, ולנסות להשיג את עקומת השיפור מהר יותר, בעוד שחברות גדולות מתקשות לעשות תיאום רחב מדי, ועל כן שם הקאנאבאן נפוצה יותר.

 

לסיכום ארז נותן כמה טיפים טובים לחבר צוות אג’ילי:

1. להזהר מהפיכות קיצוניות מדי. זה לא משנה באיזו שיטת אג’ייל בוחרים, חשוב שהשינויים לא יהיה קיצוניים מדי.

2. אל תבטיחו את הבלתי אפשרי או את מה שאי אפשר למדוד. המדידה לא בהכרח הופכת את הבלתי אפשרי לאפשרי, אבל היא בהחלט נותנת כיוון להחלטה.

3. בידוד סילו (Silo Alienation) – התופעה המוכרת של חבר צוות משלים נתח מן המשימה, ומותיר אותה לחבר צוות אחר תוך התנתקות מכל אחריות אליה, בטענה ש”עשיתי את חלקי”, לא צריכה לעבור אל תוך שיטת ההתנהלות האג’ילית. התנהגות כזאת, במיוחד באג’ייל, היא מתכון לכישלון.

4. חוסר שיתוף פעולה מצד ההנהלה זה עוד משהו שחייבים להמנע ממנו. ההטמעה של התנהלות אג’ילית חייבת תמיכה ומעורבות של ההנהלה. אם ההנהלה סקפטית או מתנגדת, אין הרבה סיכוי להתנהלות אג’ילית.

 

מסיימים

זהו. הטקס תם. האירוע נחתם בהגרלה בה זכו שני בני מזל בספר “חוויית המשתמש – כשמשתמשים פוגשים במוצרים” מאת טל פלורנטין, וסייעו לבחור באקראי זוכה שלישי, שקיבל מקום להשתתף בקורס יסודות וסודות חוויית המשתמש בשווי 6,500 ש”ח.

 

אני אספתי את הבלוק והעפרון אל התיק, צעדתי בחזרה לרכב, ובמשך הנסיעה הביתה אשתי הייתה צריכה להקשיב לכל רשמיי וחוויותיי מהכנס. אני מנצל את הבמה להודות לאישתי על הרוח הגבית להבאת הכתבה הזו לתחילתה, ולסופה.

אולי יעניין אותך גם:

תגובה אחת

הוסף תגובה

  1. יהודית נוטע

    נהניתי לקרוא כל מילה, התחום מעניין מאוד ודי מבטיח עתיד חשוב ל”חוויית המשתמשים”..ובהווה ,לקוראים את הכתבה שלך …נמרוד אני גאה בך…גם מקצועית וגם אישית- חשוב לשבח! יישר כח! בהצלחה בהמשך.