מאמר

magazineStack
נופר זיסמן

|

למה ״מעצב״?

“…תגיד, למה קוראים לתפקיד ‘מעצב UX‘? זה לא ‘מאפיין חוויית משתמש’? מה ההבדל?

…לא, האמת היא שלא הבנתי מה זה באמת, אולי מישהו אצלי בצוות יוכל לעשות גם את זה?”.

 

“אני מחפש מעצב UX. כן, מישהו שיבין את המשתמש ויידע לעשות באנרים, אייקונים ועמודי נחיתה. המעצב הגרפי שלי קצת מבין בזה, אולי אשלח אותו לעשות איזה קורס”.

 

 

קצת קשה להאמין, אבל גם בימינו יש כאלה שאומרים “מעצב UX” ומתכוונים למעצב הגרפי, שייצור להם ממשק מלהיב לאפליקציה של הסמארטפון או מודעה לפרסום בפייסבוק. מה ההבדל, מה זה “מעצב UX” (או “מאפיין חוויית משתמש”), מה הוא עושה (בניגוד למנהל מוצר, מעצב ממשק גרפי, מנהל שיווק…) –- ולמה בדיוק קוראים לזה באנגלית “UX Designer”?

 

האם כולנו מעצבים?

 

אנחנו חיים בסביבה שנוצרה בחלקה על ידי אדם. כלומר, לא בטבע במצבו הראשוני. מישהו תכנן את הסביבה (העירונית) שלנו. מישהו ניסה לשלב אחוז מסויים של שטחים ירוקים, גינות כלבים, טלוויזיות חוצות, תחנות אוטובוס, בתי קפה ובתי ספר. 

 

חלקינו נוסעים ברכב לעבודה. חלקינו לוקחים אופנוע, רכבת, או אוטובוס. אנחנו קובעים מה נלבש ואיך נתאים את הבגדים למראה שלנו ולאופי שלנו, למזג האוויר, לתוכן היום והפעילות שלנו. אנו משקיעים זמן בסידור השיער, מסדרים את הבית שלנו בצורה מסויימת, בוחרים רהיטים ומציבים אותם בצורה שתגרום לנו להרגשה טובה (וזאת ללא כל קורס או הכשרה בסיסית בעיצוב, ללא לימודי עיצוב בתכנית הלימודים בבתי הספר, נניח). בוחרים מסלול הליכה לטיול עם הכלב.

 

אתם יודעים, החיים שלנו.

 

מבחינת ההשפעה על חיינו, הרי שרובינו לא מקבלים שום הכשרה פורמלית בעיצוב, ואף על פי כן אנחנו מקבלים בכל יום 7-8 החלטות עיצוביות, עוד לפני שעשינו משהו מיוחד – לעומת אפס החלטות תנ”כיות למשל, אפס החלטות היסטוריות או אפס החלטות ספרותיות (מקצועות שכן נלמדים בבית הספר לצורך העשרה אישית של הנפש ויצירת תשתית תרבותית משותפת לחברה שלנו).

 

 

lightBulbs

 

הטכנולוגיה ואנחנו

 

גם פיתוחים טכנולוגיים עיצבו ומעצבים את אורח החיים של בני אדם לאורך ההיסטוריה. תומס אדיסון ואלכסנדר גרהאם בל חוללו שינוי באופן שבו אנשים חיים את חייהם, עובדים, מבלים עם המשפחה והחברים, ומתקשרים אחד עם השני. המצאת נורת הליבון השפיעה כנראה על אנשים ועל אופן התנהלות החברה המערבית המוכרת לנו כיום באופן עמוק ומהפכני יותר מאשר עיצוב הלוגו של מקדונלדס, למשל.

 

המצאות רבות איפשרו לבני האדם לתקשר, ושינו את הדרך שבה הם עושים זאת – וכתוצאה מכך את פני החברה בעולם כולו: המצאת הדפוס. הטלגרף. קוד המורס. הטלפון. הרדיו. הטלוויזיה הביתית. רשת האינטרנט (לפני ואחרי גוגל ורשתות חברתיות שונות). 

 

קיימות המצאות רבות הקשורות לתחבורה ושינוע: רכיבה על סוסים. רכיבה בכרכרה. המכונית הפרטית. הרכבת. סקייטבורד. קורקינט. קטנוע. אופניים. מטוס. ספינה. צוללת. חללית. קיימות המצאות המגדילות את מספר שעות פנאי שלנו על ידי אוטומטיזציה של עבודות השגרה הקשות שלנו. וקיימות עוד הרבה המצאות שעוד לא מומשו בספרי וסרטי מדע בדיוני – ראייה שהמוח האנושי עוד עסוק בשאלה הזו.  

 

לכל אבטיפוס של מוצר יש דוגמאות לעיצובים רבים ושונים: יש הרבה סוגי מכוניות, הרבה בניינים. הרבה כיסאות. הרבה ידיות של דלתות. הרבה טלפונים. מה שמבדיל ביניהם הוא היכולת הפונקציונאלית, איכות החומרים, והעיצוב. עיצוב נועד לשרת מעמד, ליצור מוצר מותרות, להתאים את הפריט המעוצב – או את סביבת החיים המעוצבת – לאנשים המשתמשים בה, מבחינת הנדסת אנוש, הרגלי חיים וצרכים ספציפיים: צ’ארלס וריי איימס הותירו אחריהם (בין השאר) מגוון כיסאות מעוצבים מחומרים “חדישים” לזמנם, תוך בדיקה מחדש של הנדסת האנוש וצורת הכסא (כן, הם יצרו הרבה כיסאות פיברגלאס מכוערים ואת כיסאות הפלסטיק המודולאריים שאנו רואים היום בכל מקום, בין השאר). מעצבי חוויית משתמש מודרניים, כגון דונלד נורמן וביל מורדרידג’ המנוח, היו עסוקים ב”זוטות” כגון השימוש במפסקים, דלתות, טלפונים, כפות מרק (ביל תהה מהי הכף המושלמת, שתרצה לחזור ולהשתמש בה שוב ושוב).

 

כי יש עיצוב אסתטי בלבד, ויש עיצוב שאמור להיות גם שמיש. לשמישות, העובדה שאותו חפץ עושה עבורינו משהו, יש משמעות גדולה. למעשה, קיימת פילוסופיה בודהיסטית שלמה הטוענת כי כד מים הוא יפה (ללא קשר לאסתטיקה שלו) רק כשהוא שלם, ומכיל מים, ומסוגל להרוות את כל העולים לרגל הבאים למקדשים. באותו רגע, בחום של 40 מעלות צלסיוס ואחרי 1,500 מדרגות, כד המים הצוננים הוא הדבר הנפלא ביותר שקיים – כי הפונקציה שלו הופכת אותו ליפה בעינינו.

 

המצאות טכנולוגיות רבות לאורך ההסטוריה באו לפתור צורך. לשפר משהו בחייהם של אנשים. גם אם עדיין אין לצרכים מסויימים מענה (או מענה מיטבי), זה לא אומר שהצרכים האלה לא קיימים. יותר מכך, סביר להניח שקיים איזה שהוא פיתרון מאולתר שאמור היה כבר לפתור אותו, ומעניין לראות איך אנשים התמודדו עם הבעיה כבר קודם.

 

 

milkBottles

 

אז מי הוא המעצב?

 

הרבה פעמים הטכנולוגיה והאפשרות קיימת כבר, השאלה מה עושים איתה. לדוגמא, כבר לפני 15 שנה היתה קיימת טכנולוגיית דפוס דיגיטלי, שהפכה את ההדפסה בעותקים בודדים לזולה ונגישה. עד אותו רגע, מחיר גלופה בודדת היה יקר מספיק כדי שעל מנת להחזיר את ההשקעה, היית צריך להדפיס כמויות גדולות מאוד מאותה דוגמא, לעיתים אלפי ומאות אלפי יחידות, בכדי להצדיק את ההשקעה הכלכלית. עצם האפשרות הטכנולוגית, להדפיס משהו אחר בכל פעם שמכבש הדפוס עלה וירד, יצר עולם חדש של אפשרויות, שלא כולן מומשו. 

 

תיאורטית, אדם יכול היה “לעשות מנוי יומי” ל-2 קרטוני חלב, כפי שהיה מקובל באנגליה נניח (החלבן היה עובר ומחלק חלב עד פתח הדלת, על פי הזמנת כמויות או קצבה קבועה). מכיוון שזה “מנוי” אישי שלי, וקרטוני החלב מיועדים לי, יצרנית החלב היתה יכולה לדעת שאני מאוד מתעניינת בקולנוע הוליוודי (נניח!), והיתה יכולה להדפיס לי את כל החדשות האחרונות בנושא, סרטים קרובים וחדשות רלוונטיות שעשויים לעניין אותי על גבי קרטוני החלב האלה. וכך, בעודי אוכלת בבוקר קורנפלקס בעיניים מזוגגות, הייתי יכולה לבהות בדברים מעניינים, במקום סתם בלוגו ובעטיפה של קרטון החלב כיום.

 

עיצוב חוויית משתמש לא חייב להיות מותנה-טכנולוגיה (אונליין). במונטריאול קיימת תחנת אוטובוסים שהכסאות בה הן כסאות-נדנדה, תענוג ממש, ומענה יפה ל”חוויית משתמש” בזמן שאתה מחכה לאוטובוס (ידיד שאני מכירה עבר שם לפני כמה זמן ואישר שהיא אכן קיימת). אנשים בכל גיל שמחים מאוד לשבת, לנוח ולהעביר בה את הזמן עד שהאוטובוס מגיע.

 

busSwing

 

בבית הספר “ויטל” לעיצוב (לפני האיחוד עם “שנקר”), הכניסה לבית הספר היתה דרך מעלית, ששימשה גם כלוח המודעות והעדכונים לתלמידים. ניצול נהדר של חלל יומיומי שכל אחד חייב לעבור בו על מנת להגיע לכיתה, וניצול נהדר של זמן הנוסעים במעלית.

 

גם שילוב בין ה-Offline וה-Online יכול להעשות בצורה מוצלחת כיום, ואולי אנחנו מקבלים כאן חוויה הוליסטית שמקיפה את המשתמש מכל הצדדים – דוגמא שמצוטטת רבות: רשת הסופרמרקט טסקו, שהחליטה שהדרך הטובה ביותר להגדיל את מכירותיה בקוריאה (ללא הגדלת מספר הסניפים שלה) הוא לאפשר לאנשים להזמין מצרכים דרך הטלפון, בדרך לעבודה, ולקבל את עגלת המוצרים לפתח ביתם ברגע שהם חוזרים מהעבודה. בהכירם את לוח הזמנים העמוס ואת שעות העבודה הארוכות של הקוריאנים, טסקו פרשה “מדפי סופרמרקט וירטואליים”, בגודל אמיתי, בתחנות הרכבת, ואנשים היו יכולים לסרוק את הברקוד של המוצר על המדף, שנראה כמו המוצר האמיתי, ולהוסיף אותו ל”עגלת הקניות” שלהם. בסוף היום, כשחזרו מהעבודה, המוצרים שהזמינו חיכו להם בפתח הדלת. זהו עיצוב אינטראקציה.

 

העיצוב יכול להיות הארכיטקטורה שסביבינו, שילוב בהנדסה עירונית, לנבוע מהצורך, מהפונקציה, מהעיצוב הגרפי, התעשייתי, מהטכנולוגיה. אנחנו קובעים מה נעשה עם מה שאנחנו יוצרים סביבנו, ובבואנו לעצב עלינו לתת לאנשים ערך. לשפר את איכות החיים של הסביבה שלנו. קיימת בידינו אחריות, לא להלאות, לא להזיק. אנחנו צריכים לעזור להפוך את העולם שלנו למקום טוב יותר.

 

 

vennDiagram

 

טוב, זה נחמד. אבל בשביל מה אנחנו צריכים את זה?

 

מצד אחד, קיים בלבול בין תחום ה-UX עם תחומים אחרים שהיתה להם נגיעה משותפת בכמה תחומים חופפים – קחו למשל את תחום עיצוב הממשק הגרפי (GUI). או את תחום ניהול המוצר. קיימות היום מודעות דרושים ל”מפתח UX”, “מנהל פרוייקטים UX”, וכו’. ובמקביל, קיימים גם מבקשי עבודה המציגים את עצמם כ” אנשי UX כבר שנים”, בעודם עוסקים בתחומים המסורתיים יותר של תפקידים קודמים (“מעצב הממשק הגרפי” הופך ל”מעצב UX”, למרות שכבר עמדנו על כמה מההבדלים – זה פשוט לא אותו תחום עיצוב ב-100%. וזה גם לא עיצוב מוצר ב-100%. באותו אופן אפשר למצוא גם “מפתח תוכנה” שהופך ל”מפתח UX”, “מנהל פרוייקטים” – ל”מנהל פרוייקטים UX”, וכך הלאה). 

 

זה לא בהכרח רע שלכל הידיים הנוגעות בניהול המוצר תהיה הבנה של מה עושים ובאיזו שפה כולם מדברים, אולם כל אחד, מהיותו בעל מקצוע בתחומו, פשוט צריך חתיכה אחרת מהעוגה, הרלוונטית למה שהוא עושה. מעצב הממשק הגרפי (GUI) מוכשר בהבנה של מה שמעצב ה-UX מוסר לו. אם הוא מעצב גרפי מוכשר מספיק, הוא מסוגל לקחת את החלום שניתן לו ממסמכי האיפיון, ולהפוך אותו לשירה. לתת לו ערך מוסף. לצקת לתוכו משמעות שכל צופה (או “משתמש”) במוצר יחייך פתאום עם “קליק” של הבנה וילמד משהו נוסף על החיים. הוא הדין למשל בנוגע לדוגמת מנהל מוצר: מנהל המוצר בקיא יותר בפיצ’רים הטכניים על כל הביטיהם, ואילו איש ה-UX עוסק יותר באנשים, ובמה שהם צריכים בשגרת יומם, ורק אחר כך במוצר הטכני ובמה כל פיצ’ר קטנטן שבו עושה. אני לא טוענת שאין חפיפת תחומים גם כאן – אבל ליצירת מוצר טוב, כולם צריכים לחלום ביחד.

 

כמו שהרבה ידיים נגעו באייפון לפני השקתו ולא כולן חתומות על רעיון האינטראקציה, המקצועות הקודמים שהיו, קיימים עדיין. קיימים “מעצב ממשק גרפי”, “מנהל פרוייקטים”, “מפתח” ו”כותב תוכן” – אין צורך להצמיד את התגית “UX” לכל דבר. זה טוב מאוד שתהיה לאנשי כל המקצועות הנ”ל הבנה בתחום – לא להבין UX היום זה כמו להתכחש לעובדה שמובייל זה פופולארי.

 

אבל תבדילו בין התחומים. ואם אתם מפרסמים מודעת דרושים, אנא צרו את הגדרת התפקיד המתאימה.

 

מצד שני, ברצוני לחדד את ההבנה כי עיצוב אינטראקציה (“מאפיין UX”) הוא עיצוב, בצורתו הנקייה ביותר: זיהוי קשוב ואינטיליגנטי של צרכים, מנהגים, תרבויות, ומצוי בראשיתו של תהליך יצירת המוצר החדש. פרופ’ סקוט קלמר אמר פעם, “אם הנרי פורד היה שואל אנשים מה הם רוצים וצריכים, הם היו עונים לו שהם רוצים כרכרות מהירות יותר. זה המעצב שרואה לפניו את כלל האפשרויות, ויוצר את המכונית, יש מאין”. חברות מסחריות שוכרות כיום אנתרופולוגים וסוציולוגים לשם אותה מטרה בדיוק: מחקר קהל היעד, והקשבה אינטיליגנטית – על מנת להשתלב באופן האישי והמיטבי ביותר עם קהל היעד שלהם. מאפיין אינטראקציה זקוק לזמן מחקר, להכרת קהל היעד שלו מספיק טוב כדי לצפות את האיך, את המה ואת המתי שקהל היעד שלו ירצה להשתמש במה שיש לו להציע. 

 

על מנת לייצר את האייפון הבא, אתם צריכים מאפיין (או צוות איפיון – מעצבי אינטראקציה) – במשרה מלאה. לא “לשלב את אותה משרה עם תפקיד העיצוב הגרפי, הפיתוח או ניהול הפרוייקט” – אדם אחד ש”עושה את שני הדברים” פשוט לא נותן לכם יותר ערך ומנצל טוב יותר את כוח העבודה שלכם, אלא מחליש אותו, כי למעצב האינטראקציה כלים אחרים, תחום מחקר אחר – ועל מנת להגיע לתוצאה מרשימה ומדוייקת עליכם – בעלי החברות – לרצות לאפשר לנישה של איפיון המוצר בתחילתו לקרות.

 

לסיכום – עבדו יותר עם מעצבי  UX אמיתיים, ותנו להם מרווח, תקציב וזמן פעולה.

אולי יעניין אותך גם:

2 תגובות

הוסף תגובה

  1. עומר

    עיצוב אינטראקציה ועיצוב חוויית משתמש אלה שני דברים שונים. ואם לדייק, IxD is a sub-discipline of UX Designer.

  2. אבייתר

    רוצה הצעת מחיר לשיפוץ אתר מסויים בוורדפרס